לוקחים אחריות על גודל המנה!

כמה קלוריות של דגני בוקר אנו אמורים לאכול?

אם נשפוט לפי המידע על גבי אריזות דגני הבוקר בישראל, נגיע למסקנה שאנו אמורים לאכול כ-100 קלוריות (בלי לחשב את החלב), כי לצד המידע התזונתי ל-100 גרם, אנו מוצאים (כמעט תמיד) מידע תזונתי למנה בגודל של 30 גרם. ובעצם, יותר ויותר יצרנים בישראל מאמצים את השיטה האמריקאית, לפיה מציינים קלוריות וערכים תזונתיים למנה, גם כאשר מדובר באריזה גדולה/משפחתית.

האם יש סטנדרט עולמי שמגדיר את גודל המנה המומלץ מבחינה תזונתית?

תתפלאו, אבל התשובה היא לא! חוק הסימון התזונתי האמריקאי, לדוגמא, קובע שגודל המנה המצויין על האריזה אינו אמור לשקף את המנה המומלצת מבחינה תזונתית, אלא את גודל המנה שהצרכן הממוצע אוכל בפועל מתוך האריזה. ובהתאמה, המינוח המקצועי בו משתמשים הוא: Reference Amounts Customarily Used. ואיך יודעים איזו כמות אוכל הצרכן הממוצע? נשענים על מחקרים וסקרים, אבל הבעיה היא שהמחקרים לא תמיד מעודכנים: כאשר יישמו לראשונה את השיטה בארה”ב בשנת 1993, הסתמכו על מחקרים, שחלקם בוצעו כ-15 שנה קודם לכן.

אז כמה קלוריות של דגני בוקר אוכלים הצרכנים בפועל?

נתחיל בציון עובדה פשוטה שעולה בכל המחקרים: רוב הצרכנים לא שוקלים, לא מודדים, ולא מתייחסים לגודל המנה שמצויין על האריזה. מה שקובע עבורם במידה רבה את גודל המנה, זה גודל הקערה!

ממצאים מן השוק האמריקאי:

מחקר שנעשה בארה”ב מצא ש-92% מן הצרכנים חרגו מגודל המנה המומלץ לדגני בוקר כלפי מעלה. יתרה מזאת, הנטייה להגזים בכמויות התגברה ככל שדגני הבוקר היו דחוסים יותר. כך, לדוגמא, בדגני הבוקר הקלים והאווריריים של צ’יריוס, הצרכנים אכלו בין 132 ל-232 קלוריות, כאשר המנה המומלצת היא… 100 קלוריות! לעומת זאת, בגרנולה, הצרכנים אכלו בין 400 ל-800 קלוריות, כאשר המנה המומלצת עמדה על 200 קלוריות!

בנוסף, ככל שהקערה הייתה גדולה יותר, החריגה הייתה משמעותית יותר:

♦ כאשר השתמשו בקערה בנפח של 350 מ”ל, החריגה הייתה בשיעור של 24%-92%.
♦ כאשר השתמשו בקערה בנפח של 550 מ”ל, החריגה הייתה בשיעור של 43%-114%.
♦ כאשר השתמשו בקערה בנפח של 800 מ”ל, החריגה הייתה בשיעור של 132%-232%!

ממצאים מן השוק האירופאי:

כמו האמריקאים, גם האירופאים התאמצו להבין כמה הצרכנים אוכלים בפועל, כדי שהסימון התזונתי למנה ישקף את המציאות ככל האפשר. מחקר שעקב אחר דפוסי צריכה בתשע מדינות אירופאיות, המליץ שגודל המנה המוצהרת על האריזה ינוע בין 32 ל-46 גרם, בהתאם לדפוסי הצריכה שבאו לידי ביטוי במחקרים:

♦ ילדים בגילאי 5 עד 8, צרכו בממוצע 32 גרם.
♦ ילדים בגילאי 9 עד 12, צרכו בממוצע 40 גרם.
♦ ילדים בגילאי 13 עד 17, צרכו בממוצע 46 גרם.
♦ מבוגרים צרכו בממוצע 45 גרם.

האם נכון לסמן גודל מנה לפי הצריכה הממוצעת?

מצד אחד, חשוב שגודל המנה המוצהרת יהיה מציאותי, והדרך לבדוק זאת, היא לראות כמה הצרכנים אוכלים בפועל. מצד שני, זה לא מספיק! ברור שיש אנשים לא מעטים, אשר אוכלים הרבה יותר מן הממוצע, ויש כאלה שאוכלים פחות מן הממוצע, כך שהמידע התזונתי למנה וירטואלית רחוק מלשקף את המציאות עבורם. מצד שלישי, חשוב לסייע לצרכנים לאכול במידה הנכונה, שהרי לאור שיעור מגיפת ההשמנה, ברור שאנחנו אוכלים יותר מידי בממוצע.

איך מייצרים כלים שיעזרו לצרכנים לאכול את המנה הנכונה?

אריזות אישיות
כאשר מדובר באריזות אישיות התשובה היא פשוטה! אוכלים את כל האריזה, כמו הקינואה תפוחה שבתמונה… זוהי השיטה האידאלית בעבור הצרכן לשלוט בכמויות. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהיא מייקרת משמעותית את המוצרים.

כלי מדידה באריזות המוצרים
הוספת כלי מדידה לאריזות דגני הבוקר (ומוצרים אחרים) תאפשר שליטה בכמויות במינימום עלות: תראו את הדוגמא של פיטנס מ… מקסיקו! וממש לא חייבים להשקיע בכלי מעוצב: ניתן לצרף כוס חד פעמית בנפח הנכון, שהעלות שלה ליצרן/לצרכן תהייה אפסית. יחד עם זאת, חשוב לציין שאין ליצרנים שום מוטיבציה לעשות זאת, כי האינטרס שלהם הוא שתאכלו/תקנו כמה שיותר.

רגולציה חכמה: חובת סימון קלוריות לכל האריזה

במקום שיש ניגוד אינטרסים מובנה: הצרכנים רוצים לאכול פחות, והיצרנים רוצים למכור כמה שיותר מזון, יש מקום לרגולציה שתסדיר את חוקי המשחק! משרד הבריאות יכול לפעול בצורה פשוטה, אך מתוחכמת, שתגרום ליצרנים לפעול לטובת הצרכנים. כל מה שצריך לעשות זה לחוקק חוק שמחייב את יצרני המזון לסמן בצורה בולטת בחזית האריזה את כמות הקלוריות לאריזה שלמה. בין אם מדובר באריזה אישית ובין אם מדובר באריזה גדולה/משפחתית של כל מזון שהוא. בד בבד, יש לתת ליצרנים ‘דרך מילוט’: כאשר המזון מחולק למנות, או מגיע עם אמצעי מדידה/חלוקה אינטגרלי, ניתן יהיה לרשום את כמות הקלוריות למנה, בתוספת מספר המנות באריזה. חקיקה כזו, אשר תחייב בין היתר שהמנה המוגדרת תהיה מציאותית בגודלה, תייצר מוטיבציה אדירה בתעשיית המזון להגדיר גודל מנה בצורה בהירה ושימושית.

רגולציה אמריקאית: גודל מנה הוא המפתח לפתרון בעיית ההשמנה!

מינהל המזון והתרופות האמריקאי, ה-FDA, קובע במפורש שגודל האריזה משפיע על הכמות שאנו אוכלים. וזו הסיבה שהם פועלים לחייב את היצרנים, לכתוב ערכים תזונתיים לכל האריזה, גם כאשר מדובר באריזה אישית של מנה אחת, וגם כאשר מדובר באריזה שמכילה עד 3 מנות מוצהרות. ואנחנו, במועדון ה-100, שואלים: למה לעצור ב-3 מנות? האם אנחנו לא מתפתים לאכול יותר? לחסל חבילת במבה במשקל 80 גרם, כאשר המנה המוצהרת היא 25 גרם? או אריזת 100 גרם של פיצוחים, כאשר המנה המוצהרת היא 20 גרם?

דרושה רגולציה חדשנית

שמעתם פעם את הבדיחה שבכניסה לבית חולים ‘איינשטיין’ בניו יורק, מוצב שלט ובו כתוב: Jewish Doctors are required to give the second opinion first? ובתרגום לעברית: דרושים רופאים יהודיים שיתנו חוות דעת שנייה כבר בהתחלה?

קראנו לא מעט סופרלטיבים ולא מעט ביקורת על היוזמה שמוביל משרד הבריאות לסימון מוצרי מזון מזיקים, בהתאם לכמויות הסוכר, הנתרן והשומן הרווי שבהם. עם חלקם אנו מזדהים ועם חלקם לא. באופן תמוה, חלק מחיצי הביקורת מופנים נגד ה… חדשנות, וכוללים את הטענה שהמהלך יושם רק בצ’ילה… ואנחנו שואלים: ממתי אנחנו נגד חדשנות? ואיפה המוח היהודי שממציא לנו פטנטים?

אך לגופה של ההצעה, ומבלי להמעיט בחשיבות המזון הבריא והתזונה הנכונה, בעיית ההשמנה לא תיפתר אם לא נקפיד על הכמויות! שהרי ברשימת המוצרים הבריאים, ניתן למנות אינסוף מוצרים משמינים, ש’הצפיפות הקלורית’* שלהם (כמות הקלוריות ל-100 גרם) גבוהה ביותר. לכן, מהלך הסימון התזונתי שמוביל משרד בריאות לא יכול, אפילו בתיאוריה, לפתור את בעיית ההשמנה. לעומת זאת, חובת רישום קלוריות בחזית האריזה לאריזה שלמה (גם כאשר מדובר באריזה של יותר ממנה אחת) לא יושמה בשום מקום בעולם! מדוע שישראל לא תהיה חלוצה? רישום הקלוריות עשוי להכניס קצת פרופורציות. להתריע. ובמקרים שבהם זה לא יועיל, במה בדיוק זה יכול להזיק?

100 קלוריות כמנה אחידה

ולמה אנחנו חושבים ש-100 קלוריות הוא גודל המנה המושלם? כדי שיהיה לנו קל לחבר את המספרים ולהשוות בין המוצרים השונים. ככל שיהיה יותר קל לצרכנים, שיעורי ההצלחה ירקיעו שחקים.

* נ.ב. אתם מוזמנים להוריד את אפליקציית מחשבון 100 קלוריות, באייפון או באנדרואיד, שתעזור לכם לחשב גודל מנה בעבור 100 קלוריות, ואת הצפיפות הקלורית של המוצרים השונים אותם אתם אוכלים.

שתף את הפוסט